<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ז</h1>
<h2>דף מו:</h2>
אונא הנסרכת לטרפשא דלבא טרפה, מדאמרינן [מ"ט ע"ב] חלב העשוי ככובע דכרכשא וטרפשא דליבא אינו סותם. וכיון דאין סירכא בלא נקב, נקובה היא ואינה סותמת. פירוש טרפשא דליבא הוא הקרום שהוא על הלב, ושומן תלוי ועומד על הקרום. ומפני שהוא כעין קרום והוא דק קורא אותו טרפש. והוא מגזרת [איוב ל"ג] "רטפש בשרו מנוער", שהוא כמו נקלש. וכן פירש בעל הערוך. ואם הריאה נסרכת בשומן שעליו טרפה, דחלב העשוי ככובע הוא ואינו סותם אע"פ שהוא מקום רביתא אפילו הכי טרפה, דלא מהדק. וכן שמנינות החזה וכן שמנינות הגרגרת ושמנינות שבין שתי הערוגות כולן חלב העשוי ככובע הן ואינן סותמין יפה. שמנינות הגרגרת, מקיף סוף הגרגרת סמוך לאונא העליונה מימין הבהמה שהיא גבוהה יותר מן העליונה שבשמאלה. ושמנונית שבין שתי הערוגות, הוא מחובר לחוליות השדרה והולך לאורך השדרה ומחלק בתוך הערוגה כיריעה המחלקת בתוך הבית, ואותו שומן מיקרי "קנה הלב" לפי שהוא מחובר בראשו לחלל הלב. כדאמרינן [מ"ה ע"ב] איזהו קנה הלב חלב שעל גבי דפני הריאה. ואם נסרכת הריאה באותו שמנינות, אע"ג דהיינו רביתא, שהוא מהודק ביותר, אפילו הכי טרפה משום חלב העשוי ככובע. אונא העליונה הנסרכת להרת, הנקרא ארמילאה. והיא למעלה תחת הצואר בהכנסת חלל הגוף, בכל מקום שתסרך בהם טרפה, דלאו מקום רביתא הוא, מפני שהם כנגד הגרגרת ולא כנגד הריאה כלל. אונא או אומא שהיא נסרכת לטרפשא דכבדא, והיא יותרת הכף הנקרא איבדיש, והם אותם שפותח הבודק כשמתחיל לבדוק. והן מבדילות בין הכרס ובין הריאה, טרפה. חדא דלאו מקום רביתא הוא. ועוד שהם דבק דבר דק וקשה, ואינו טוב לסתום נקב. וכן אותן קרומים הנדבקים לטרפשות, כגון כיס דורדא וכיוצא בה, וכן כיס הלב והוא טרפשא דליבא כמו שביארתי, כולם אין סותמים, שהם כמו גידים ואינם ראויים לסתום. והנה עשרה מקומות יש שפוסלת בהם הסירכא. והוסיפום הגאונים אחר התלמוד. לא נמצאו בתלמוד. וכולם הוציאום ממה ששנינו [מ"ב ע"ב] הריאה שניקבה או שחסרה. שבאלו המקומות לא תועיל הסתימה, שאין סירכא בלא נקב. ועוד דלאו מקום רביתא הוא. ואלו הן א)גלחזה. ב)גלשמנינות החזה. ג)גלשמנינות הלב. ד)גלטרפש הלב. ה)גלטרפש הכבד. ו)גלגרגרת. ז)גלשמנינות הגרגרת. ח)גלקנה הלב. ט)גלשמנינות שבסמפון שבין שתי האומות, הוא שקורין קורדא וינא, והוא קנה הערוגה. י)גלהרת. וכל היכא דסריכא לכל אלו טרפה. ואינה כשרה אלא באומא לאונא או באונא לאומא כסדרן כפי מנהגי הארצות כמו שביארתי. או אונא לדופן, או אומא לדופן היכא דאיכא מכה בדופן. וסימן זה קדום מקובל לסרכות, כל דסריך נשחת ואדם אין ואחת אל אחת. פירוש אד"ם, אונא דופן מכה. גם האל"ף רמז לאומא ר"ל אונא לדופן או אומא לדופן, אם יש מכה בדופן תלינן בריעותא וכשרה. או אונא לאומא כשרה למנהג עבר רודנא אפילו בפלוש. ולמנהג פרווינצאה דוקא בלא פלוש וכמו שביארתי. אלו הסירכות כשרות, אבל כל שאר הסירכות טרפות. ופירוש "אחת אל אחת", אונא לאונא כסדרן אליבא דכולי עלמא. וראוי שתדע שאין הסירכות אלא בריאה, אבל לא בקנה ולא בושט ולא במקום אחר, זולת הריאה בלבד שהסירכא פוסלת בו, מפני שהריאה שואבת כל מיני משקין ואינה ניזונת אלא משאיבתה. ומפני זה מתקלקלת ונחלית בדבר מועט. וכאשר תנקב תצא ממנה ליחה עבה. וכשתצא הליחה כעין חוט הבצק, ונעשה קרום על ידי החמימות והדבקות שעליה, וחוזר עליה מהר, והנקב נסתם. ובאונים כשרה אם הן נסרכות זו לזו או לדופן. שאין שם ריוח כל כך שיוכל להתפרק על ידי הנענוע כשהוא במקום רביתא. וכתבנו בו סימן "איש באחיהו ידובק ורוח לא יבא ביניהם". אבל באומין שהם במקום רחב, או באונין עצמן כשהן נסרכות שלא כסדרן אין אומרים כן.
<h2>דף מח.</h2>
סירכא התלויה בריאה ויוצאה מן האומא או מן האונא או מענוניתא דורדא, ואין אנו יודעים אם נסרכה מעולם במקום האסור או לא. הנה היו מתירין אותה בנרבונה אפילו בלא נפיחה, דכשמה כן היא. וכ"כ הר"ם בפרק י"א אלא שמצריך נפיחה להבחין אם היא שלמה מן הנקב. וכן התיר הראב"ד ז"ל בעיר ארדלי, ונתן טעם לדבר, כי אחר שנקראת סירכא נראה כשנסרכת במקומות האיסור. אבל זו אינה נסרכת לשום מקום. וכן המנהג בקצת מקומות מארץ פרווינצאה להתיר אפילו בלא נפיחה. סירכא שהיא ממקום למקום באונא עצמה או באומא עצמה כשרה כדין סירכא תלויה. וכן היה מנהג נרבונה וקצת מקומות. ויש מי שאומר שאם עולה סירכא מגב האונא לגב אותה אונא טרפה, דאין סירכא בלא נקב, ולא קרי סתומה, וטרפה. וכן כתב הראב"ד ז"ל הסירכא היוצאה מן הריאה ואינה דבוקה בשום דבר כי אם מאומא אל אונא עצמה טרפה, דהא בעינן דסביך בבשרא. וסירכא שהיא נדבקת מעט ולהדיא מתפרקת ונמוחת, נהגו עכשיו למשמש בהם הבודק מעט [מעט] בראשי אצבעותיו. ואם היא נמוחת ונשמטת כשרה. שרירין הן אע"פ שהיו נדבקות. ולא חיישינן שמא סירכא בת יום אחד או שני ימים היא. כי קבלה בידינו מרבותינו שאם תהיה סירכא ודאית לא תתפרק לעולם במשמוש. ובזה צריך דקדוק רב. ואין ראוי לעשות [כן] אלא על ידי חכם וירא שמים בקי יודע לשער הדבר יפה ויהיה מומחה שלא יעקרנה בכח. ויש שאוסרין לעשות משמוש. וכן כתב מר רב יהודאי שאם יעשה משמוש טרפה, שהיא סירכא מחמת נקב אלא שהיא בת יום אחד או שני ימים. וכן אוסר נמי סירכא תלויה. אולם ברוב המקומות שמעתי שנהגו למשמש כמו שכתבתי, כי הריאה דרכה לשאוב משקין, והיא מעלה רירין. וברוב נמצא בבהמות גסות שיש סירכות הרבה דקות מן האומא לדופן ואינן באות מחמת נקב הריאה. הילכך כשרה. והורה הראב"ד ז"ל בשם גאון לבודק אחד, שמותר להכות השור אחר שנשחט קודם שיבדוק אותו כנגד הריאה כדי שיתפרקו כל הרירין, שמנהג השור להעלות רירין הרבה.
